4 years ago

0 12

לפני שפתחתי כאן במחול של כתיבה, שאלתי את עצמי: יש לך מה להגיד?!

זה חשוב לך אתה רוצה להיות מפורסם?!

סתם סתם. על השאלה זאת כבר דילגתי.

עם לב שבור ועיניים מבוישות החלטתי….

יש והרבה וחשוב ויהיה מעניין.

קודם כל ולפני הכול בא לי לכתוב על הילדים שלי – ים (הבן) ומאי (הבת) ובכלל ילדים.

פעם הגעתי למסקנה מרעישה שגבר זה יצור שונה 360 מעלות מאישה. הגילוי הזה  היה עבורי כמו לראות סרט מדע בדיוני.

עכשיו אותה תחושה עוברת בי בהקשר לילדים שלנו, גם הם חיה בלתי רגילה…

מקסימה קודם כל, מרתקת, כל כך שונה מאיתנו הבוגרים. לעיתים גם קצת מעייפת…

אבל יותר מהכול אני רוצה לומר, שיש לנו מה ללמוד מהם, הילדים שלנו, והרבה.

לאחרונה יצא לי בפעם אולי שלישית בחיי לצלול עמוק עמוק לתוך הדיכאון האטלנטי.

עשיתי “ברייק” מהחיים וכמה חודשים כמו כלב שכבתי בבית בלי תקווה, בלי יכולת לזוז,

בלי שירה ובלי חלום, אפילו לא על ארוחה טובה.

זה הלך והחמיר, וככל שזה החמיר, הילד שלי בן השלוש נצמד אלי יותר ויותר.

״מוזר״… הייתי אומר לעצמי בראש. מה הוא מוצא ב״חתיכת הבשר״ הלא רזה הזאת?

למה הוא לא עוזב אותי, בזמן שאני וויתרתי על עצמי, בכל צורה אפשרית…

וזה היה קשה, המפגש הראשון שלי עם אהבה ללא תנאי,

מושג שאנחנו שומעים מדי פעם, נזרק לאוויר בתור סלוגן ריקני.

לא הכרתי את זה בכלל. ואז פתאום בא מישהו ומראה לך חבוב!!!

זה קיים אי שם מעבר לקשת, כמו שחברי מיכה שיטרית פעם כתב.

באתי מבית קשה. אבא שלי ננטש בגיל תשע. הלך עם עוד ילדים לראות הפגזות בעיר, בתור משחק.

כשחזר ההורים שלו לא חיכו לו. לקחו את שתי האחיות שלו וחתכו משם בלעדיו!

מאז הוא שנא את המילה ״גם״. למה?! שאלתי אותו פעם.

“כי כשדודה שלי נתנה אוכל לילדים שלה, היא כן אספה אותי” הוא ענה.

“אם אתה רוצה לאכול, אתה גם יכול.

זאת אומרת…. אתה לא חייב.”

מצד שני, אמא שלי, שאיבדה שש אחים ואחיות, היא זאת ששרדה לבד את המלחמה ההיא.

ומה שאני זוכר ממנה זה בעיקר אשמה. המון אשמה.

בקיצור זה “הסטריאו” שחטפתי בילדותי

והפך אותי לכל כך חשדן לאהבה,

ומלא אשמה על הכול.

ואז הוא בא אלי, הילד שלי, חיבק אותי ובעצם בלי מילים אמר לי: אל תדאג אבא!!!

אני איתך בלי תנאים, אוהב אותך.

ואת כל ההקדמה הארוכה והבלתי נמנעת הזאת,

כתבתי בגלל שבא לי, וחשוב לי כל כך להחזיר לו.

קודם כל ככה, פשוט, באהבה.

ולא רק לו, אלא לכל הילדים.

והחיפוש שלי, החיבוק שלי עבורם,

הוא זה שמוביל אותי בשנים אחרונות, ודווקא עכשיו יותר מתמיד….

זה מתחיל מהמחשבה על מה שיש להם, ומה שאין להם בתקופה הזאת.

במה אנחנו מאכילים אותם? על מה אנחנו מגדלים אותם?

הרי אפשר לטמטם אותם בלי סוף, עם הטעיה איומה לגבי מה חשוב ומה מיותר.

להכתיב להם אופנה ותרבות, לדחוף להם עוד ועוד מחשבים, טבלאטים ופלאפונים…

את המגמה הזאת כנראה שלא אוכל לעצור. ואולי גם לא צריך.

אבל השאלה האמיתית מבחינתי היא, מה אני כן יכול לעשות עבור ים וכל אלה שהוא מיצג?!!!

איך ליצור תרבות שתשאיר להם זכות בחירה כלשהי.

איך להביא לכך, שיהיה שם עוד משהו,

לצד כל מה שנמצא שם היום,

לצד כל התעשייה הזאת, שמגלגלת כל כך הרבה כסף עבור עצמה

וכל כך מעט איכות עבור הילדים.

כרגע בדמיון המוזר שלי, אני רואה את כיכר רבין בתל אביב,

בית קברות ענק לתרבות טובה לילדים.

בין אם זה מוסיקה, תאטרון, ספרים …. הכול.

נורא הייתי רוצה להקדיש את עצמי בשנים הקרובות, להם.

את שלי כבר חייתי ו”אכלתי אותה״…

סתם, סתם.

האמת היא, שבכל מה שנוגע לחשיפה תרבותית, הייתי בר מזל.

מוזיקה ספרים וסרטים –  מצטער שזה נשמע נוסטלגי שכאילו פעם היה טוב יותר,

אבל מה לעשות?!! בקטע הזה כן. היה יותר טוב.

בתור ילדים צרכנו חומרים פחות סתומים

אמנם היו בדרך הרבה רגעים בהם התמימות יצאה להפסקה

אבל בכל זאת, היום היא בעיני כבר בדרך לקבורה

וכל זה לטובת “מהר”, תמציתי, רווחי, ובעיקר – ריקני.

אז לכל מי שמוטרד כמוני מהשאלה, מה נעשה!!!??

איך למנוע מהתרבות העמוקה שיצרנו, להיקבר תחת הר של שטויות,

ויותר חשוב מזה, איך ליצור תרבות חדשה, עשירה, מעוררת דמיון, ומעניינת יותר?

ובכלל, לכל מי שרוצה להישאר בתנועה, למרות הלבד,

להמשיך לחפש, לדמיין, לשחק, לחקור.

לסיכום:

עייפה בובה זהבה ועייף מאוד הדוב

צללים יורדים על העולם, ועושה רושם שלא יהיה פה טוב

לילדים שלנו נמאס מהסיפור שאנחנו מספרים להם.

אין בו תקווה, אין בו משמעות, הוא כולו מהונדס,

הם רוצים סיפור אחר.

כל האכזבות שלנו מקופלות עמוק בתוך תוכם,

הם חיים את הפחדים שלנו, את האשמות שלנו, את החשדות

את כל השטיקים שנשלוף מהכובע הם כבר מכירים.

משעמם להם, הם לא מוצאים עניין, מראש הם יודעים….

מהופנטים, אנחנו מוליכים אותם אל הבור שלתוכו כבר נפלנו, שלתוכו כבר נפלנו, שלתוכו כבר נפלנו

וניפול שוב, הפעם איתם.

בפייסבוק אורבות להם תמונות של ראשים ערופים,

בקניון אורבים להם מותגים ריקים במאות שקלים.

הם לא רוצים את כל זה, לא רוצים,

הם יודעים שאפשר אחרת

הם מרגישים את זה

אבל לא יכולים

לא יכולים

לדבר, להסביר, לבטא את עצמם.

ארקדי

12

Share